יש שתי דרכים עיקריות לכתוב סיפור
הראשונה- בהכתבה.
זה הסיפור שמישהו אחד מכתיב ואחד אחר כותב. לכותב הסיפור כמעט אין שיקול דעת. הסיפור נקבע מראש, יש לו מסגרת, יש לו מבנה של התחלה, אמצע וסוף. כשכותבים סיפור בהכתבה, הכתיבה היא פעולה מונוטונית ואולי אפילו רובוטית, פשוט מעלים דברים של מישהו אחר על הכתב, מעלים את הרצונות שלו, את החשיבה שלו, את הגחמות שלו. למעשה נכתב כאן סיפור על פי ציפיות של מישהו אחר.
ממש כמו בחיים, אנשים רבים (לא אתם כמובן) חיים את החיים שמישהו אחר מכתיב אותם, כתוצאה מראיות עולם מיושנות ולא מעודכנות, כתוצאה מהשפעות תרבויות ועדתיות, הנקודה היא שאנשים רבים חיים את חייהם על פי ראיית עולמם של אחרים או לפי ציפיות שאחרים והחברה מצפים מהם. הם לא חיים את החיים שלהם, הם חיים חיים שמישהו אחר מכיב להם.
הדרך השניה- לכתוב את הסיפור שלך.
זה הסיפור שאתם כותבים לעצמכם, זה הסיפור האישי שלכם, הוא נכתב כתוצאה מהחוויות שלכם, מהחוויות הטובות והרעות, מהשיעורים שנלמדו, המסקנות שהוסקו ולקחים שיושמו. זה סיפור בו כל אחת מכן מתווה את דרכה. אתם אלו שכותבים את הסיפור, אתם המיעוט, כי לכתוב סיפור, זה דורש חשיבה, דורש תוכנית, דורש משמעת. זה גם דורש תעוזה ולפעמים גם נטילת סיכונים, וכשיש סיכונים לפעמים גם דברים הולכים פחות טוב, אך העניין הוא, שהכשלונות אינם מעיבים על ההצלחות, הם רק מגדילים ומעשירים אותם.
בחיים האמיתיים, לעשות דברים שאינם מצופים מאיתנו או לעיתים לבצע משהו שהוא בניגוד לציפיות, גורר ביקורות, הרמות גבה ואלו שממש משקיעים בכם גם דואגים לצקצק.
הבחירה אם לכתוב את הסיפור שלכם או לכתוב סיפור שמישהו אחר מכתיב עבורכם, היא אך ורק שלכם (בעצם לא שלכם, אתם לא כאלו, אלא זו הבחירה שלהם).
לחיות את החיים שלכם כפי שאתם רואים לנכון, זה אומר לקבל אחריות, רוב האנשים אוהבים לקחת אחריות כשהכל טוב ומצליח להם, אבל בסיפור הזה של החיים שלנו, יש הרבה החלטות שגויות, ואלו ההחלטות שהכי חשוב לקחת עליהן אחריות.
סיפורי חיים, הם כמו מסורת, והעניין עם מסורת שבניגוד למה שרבים חושבים שמטרתה לשמר את הישן, ההיפך הוא הנכון, המטרה של מסורת זה לחדש. מסורת היא לא העברת האפר, אלא העברת האש.
איך מעבירים את האש לילדינו?
מעבר לחינוך והקניית ערכים, אחד הדברים שהורים יכולים להעניק ולהעביר לילדיהם, זו אוטונומיה.
האוטונומיה לבחור, האוטונומיה לעשות, האוטונומיה להחליט, האוטונומיה לסרב.
נכון, כל אחד יכול לעשות, להחליט ולסרב, אך כמה באמת עושים זאת כאשר מדובר בחיים האמיתיים, הרוב נוטים להתפשר, לוותר, כי יש מחוייבויות, יש מגבלות.
וכאן בדיוק נכנסת האוטונומיה, אם נחזור לדוגמא של ההכתבה, אנו רואים שגם במוסדות הלימוד, יש צעירים רבים שבוחרים ללמוד נושא לימודים לאו דווקא שהם אוהבים או אחד כזה שמענין אותם, הרוב מחפשים פרקטיקה, אחד כזה שיתן להם עבודה טובה, שתהיה להם משכורת טובה.
לעיתים נראה כי אנשים בוחרים מסלול לימודים וקריירה מבלי באמת להבין שהם הולכים לבלות חלק ניכר מהעשורים הבאים של חייהם, כנראה במקומות שהם לא ממש יהנו להיות בהם.
וכאן בדיוק נכנסת המשמעות של האוטונומיה, אם אנו כהורים, נחתור להשיג אוטונומיה, המושתת על תכנון נכון ועבודה קשה מצידנו, אנו נוכל לא רק להנות מהאוטונומיה באופן ישיר, אלא שנוכל גם להעביר אותה לילדינו.
תארו בעיני רוחכם, שילדיכם הולכים ללמוד משהו, לא כי הם צריכים או כי הם חייבים להתפשר, אלא הם הולכים ללמוד משהו, שהם יהנו ממנו, שהדאגות לגבי הכנסה, פרנסה וקריירה לא יהיו השיקולים שינחו אותם, אלא דווקא המישור האישי ינחה אותם.
הם יבחרו ללמוד משהו שהם אוהבים, כי יש להם אוטונומיה, יש להם מקורות הכנסה שמכסים את הצד של הדאגה הכלכלית, יהיו להם מספיק נכסים מניבים או מקורות הכנסה שיאפשרו להם להיות במקום של בחירה ולא במקום של כורח ופשרה.
נכון, החיים לא ורודים, ואני לא מדבר על אוטופיה, ואני לא מדבר גם על חיים של קיצון ובטלה, אלא אני מדבר על הכח שלנו כהורים, להעניק להם דרגות חופש בחירה גדולות יותר מאשר לרוב. בעוד והרוב יאלצו לעשות דברים, לא יהיה זה נפלא אם ילדיכם יבחרו לעשות דברים?
האחריות כהורים היא בידיים שלנו, אנו לא רוצים להיות במקום, בו ילדינו מצרים על כך, שלא נתנו להם מספיק, לא בהיבט של עושר, אלא בהיבט, של אפשרויות ומקפצות גבוהות יותר לחיים, כן גם בחיים הפיננסיים. כי כסף, יכולת ונכסים הוא משאבים שמאוד יעזרו לילדינו.
חינוך, נימוסים וכישורי חיים לבדם כבר לא מספיקים כפי שהמציאות מראה לנו.
האוטונומיה הזו [לגישתי] מתחילה ב- 13 נכסים.
איך עושים זאת? מתחילים לקרוא את הפוסטים הקודמים שלי, ואת אלו שאכתוב בעתיד בדיוק על הדרך הזו. ואלו מכם, שרוצים גם ללמוד ממני בצורה ישירה כיצד עושים זאת ברמה המעשית, מוזמנים להתענין בתהליך הכשרת המשקיעים שלי.
