עדיף כשלון מפואר מאשר חלומות במגירה

אזהרה: יש מצב שהרשומה הזו תהיה קצת פלספנית מדי…

בשירו של דודו טסה 'בסוף מתרגלים להכל' ישנה שורה אחת שממש משכה את תשומת ליבי. שורה זו היא למעשה גם כותרת הרשומה הזו: "עדיף כשלון מפואר מאשר חלומות במגירה". כאשר הייתי מרצה במכללות ובאוניברסיטאות בקורס למדעים בו שימשתי כמרצה, את הרצאת סיכום הסמסטר הייתי נוהג להקדיש לראיית העולם האישית שלי. במהלך המצגת בהרצאת סיכום זו הייתי מציג תמונות של שני אישים:

– פראנק סינטרה.

ו…

– מרקו פולו.

הסיבה שהצגתי שני אישים אלו, היא כי היה לי מסר חשוב להעביר, אותו המסר אשר מתקשר לכותרת רשומה זו.

אחד משיריו המפורסמים של פראנק סינטרה הינו: I did it my way מסמל למעשה עבורי את המטרה שיש לכל אחד מאיתנו למצות את החיים כל אחד בדרכו שלו. מומלץ כי: נתייעץ, נלמד ונחקה אחרים המוצלחים מאיתנו, אבל חשוב שנעשה זאת בדרכנו, חשוב שכל אחד מאיתנו ימצא את דרכו בעולם ובחייו.

מרקו פולו, מפורסם בזכות מסעותיו בעולם ובעיקר במזרח הרחוק, כאשר המזרח היה אפוף מיסתורין ובעיקר חוסר ידיעה. מרקו פולו הכתיב את זכרונותיו לשותפו בתא המעצר רוסטיצ'לו דה פיזה והתוצאה הינה הספר הידוע כ- 'מסעותיו של מרקו פולו'. כאשר מרקו פולו היה על ערש דווי, ניגש אליו כומר קתולי וביקש ממרקו כי יתוודה כי כל אשר נכתב הוא למעשה בדיה. מרקו פולו פתר אותו במשפט: "כל אשר תיארתי לא היה חצי ממה שראו עיני".

שני אישים אלו, כל אחד בצורתו האישית האחד בשירו והשני בקורות חייו מתארים למעשה, משהו גדול, משהו אמיתי ועם זאת משהו נשגב.

באחת הרשומות הקודמות דנתי למעשה בפחד, פחד משתק או פחד מתמרץ, אני חושב ששני אישים אלו דנו בהחלט בפחדים, כל אחד בדרכו שלו. פראנק סינטרה מדבר על לעשות את הדברים בדרכנו שלנו, איש איש ודרכו, כל דרך בה אנו בוחרים מרכיבה בתוכה סיכונים, אבל העובדה כי אנו מתגברים על הפחדים ומוכנים לקחת את הסיכונים הללו במטרה להתקדם הלאה היא הנקודה החשובה. אלו אשר אינם מתגברים על הפחד, למעשה דורכים במקום ומי שדורך במקום, למעשה נשאר מאחור. מרקו פולו למעשה נותן לנו דוגמא על התוצאה המתגמלת שבהתגברות על הפחד, הגמול הוא הזכות להיות במקום בו אנשים אחרים לא יכולים להיות, גם אם הם מאוד רוצים בכך.

בעניין השקעות נדל"ן ו/או יצירת הכנסות פאסיביות, רבים מאיתנו מפחדים לבצע את הצעד הראשון. ביצוע הצעד הזה הוא למעשה לקיחת אחריות לא רק על כספנו אלא גם על עתידנו. לכן אם נביט אל תוככי לבנו נבין כי למעשה הפחד אינו נובע מביצוע הצעד עצמו, אלא למעשה מלקיחת האחריות הקשורה עם קבלת ההחלטה לביצוע הצעד.

האחריות באה לידי ביטוי במקרה של כשלון, אנשים מפחדים להיכשל, זה לא נעים, זה לא כיף וזה ממש לא מתגמל למעט הלקח הנלמד. ומי שלא לוקח אחריות, מן הסתם גם לא עושה שום צעד בכיוון לחירותו הפיננסית.

וכאן בדיוק, נכנסת שורתו של דודו טסה: "עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה".

דמיינו לעצכמם כי בגיל מבוגר בסביבות גילאי ה- 70-80 לברי המזל שבינינו שיצליחו לשרוד עד אז (אל דאגה אני אופטימי, אבל גם ריאלי), נמצא עצמנו מצטערים על כל שלא ניסינו שלא העזנו, שלא הסתכנו. החרטה היא מחיר כבד לשאת עמנו. לכן באמת במקרה הכי גרוע בהחלט עדיף להיכשל כשלון מפואר… בדרך לנסיון הגשמת חלומנו. מאשר להשאיר את חלומותינו עמוק…עמוק במגירה בגדר פנטזיה.

זכרו, חלמות נועדו בכדי שנגשים אותם, אם לא תעיזו….. הם ישארו יתומים במגירה ודוממים לעד.