אחת הדמויות שאני מאוד מזדהה עמן הוא ת'ומס אלווה אדיסון, האיש שכולם מכירים אותו כממציא נורת הלהט, מתוך שלל הסיבות העיקריות בגינן אני מזדהה עימו, הסיבה העיקרית היא שבאופן מוזר מצאתי הרבה מאוד נקודות משיקות ביני לבין ת'ומס אדיסון, כמובן שאת כולן גיליתי בדיעבד, אך גילויים אלו, היו מאוד מסקרנים ומשעשעים עבורי, ובעיקר היום במבט לאחור אני יכול לראות את ההלימה בינן לבין השינויים שעברתי במהלך חיי.
אחד הסיפורים המפורסמים מספר כי בילדותו, ת'ומס היה ילד שהוגדר כילד בעייתי וסולק בגיל 7 מביה"ס, עם מכתב לאימו. נכתב במכתב שאין מה לעשות עמו ועדיף שלא יגיע לביה"ס כי אין לו כל תקנה ותקווה. עוד נכתב שת'ומס אינו מוצלח, לא יודע קרוא וכתוב וכנראה גם טיפש ולא יצא ממנו יותר מדי.
כאשר היא נתבקשה ע"י ת'וס לקרוא עבורו את תוכן המכתב, היא למעשה שינתה את הנוסח והגתה מליבה תוכן חדש בזו הלשון:
"גברת אדיסון, בנך תומס הוא ילד חכם ומאוד מפותח לגילו. הוא מגלה עניין רב וכשרונות מרובים. בנך בעל יכולות מתקדמות מאוד לגילו ואנו סבורים כי ביה"ס אינו מקום מתאים לילד מוכשר שכמוהו, ואנו חוששים כי הוא ישתעמם ולא ימצה את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. מוטב הוא כי ת'ומס ישאר בבית בכדי שביה"ס לא יפגע בכשרונו הייחודי"
למעשה, מאותו יום ת'ומס חדל ללכת לביה"ס ואמו למדה אותו בבית, והשאר…היסטוריה.
בית הספר היסודי-
אני לא סולקתי בגיל 7 מביה"ס, בעצם לא סולקתי מעולם מביה"ס, אך מתקופת ביה"ס זכורים לי שני מקרים שהיתה להם השפעה רבה על היותי תלמיד מתחת לממוצע במסגרת בית ספרית.
הארוע הראשון היה אי שם בכיתה ד', מחנכת הכיתה מסיבה שאינה ידוע לי עד היום, הגיעה למסקנה שלא יצא ממני כלום ופשוט הפסיקה להתייחס אלי בכיתה, בכל המקצועות העיוניים שהיא לימדה, לא טרחתי ללמוד מאחר ולא קבלתי יחס ואולי זה גם לא עניין אותי, אך נכשלתי בקביעות.
אחד המקצועות שהיא לימדה היה עברית שלימים הפך ללשון, מקצוע שלצערי הרב עקב אותה סלידה שפיתחתי למורה ולמקצוע, גרם לי לסחוב ציון של 45 קבוע לכל זמן היותי תלמיד, והאמת שיש גם מיסתורין מאחר ולא ברור לי כיצד היה הציון הסופי שלי בבגרות סביבות ה- 60.
בכלליות אהבתי את בית הספר, את החברים, את ההפסקות וגם נושאי לימוד מאוד מאוד מסויימים שהם קשורים לענפי המדעים, בהם הייתי מעל הממוצע, אך לא מספיק בכדי להיחשב לתלמיד טוב.
פגישה אצל היועצת-
הארוע השני היה בכיתה ח' בחטיבת הביניים, לאחר שעשו לנו כל מיני מבחנים בביה"ס, אמי נקראה לפגישה תקופתית עם היועצת, אני זוכר את עצמי יושב באותה הפגישה ולא מבין מה היועצת רוצה ממני, אך אחד הארועים המשמעותיים באותה הפגישה היה כאשר היועצת הוציאה את גרף 'עקומת גאוס' והחלה מסבירה אותו לאמי.
היא הסבירה לה בכלליות שזהו גרף של התפלגות האוכלוסיה ושהוא רלוונטי להרבה דברים שמודדים אותם, בינהם גם את היכולות שלנו כתלמידים. באמצע מצוי הרוב הממוצע, מצד ימין נמצאת אוכלוסיית המיעוט של המצטיינים ויחידי הסגולה, ובצד הכי שמאלי של הגרף קיימת עוד קבוצת מיעוט, אך זו קבוצה שאין בה גאוות יחידה, זוהי הקבוצה של האנשים המצויים הרבה… הרבה מתחת לממוצע.
אני עד היום זוכר את המשפט: הבן שלך נמצא כאן, תוך שהיא מצביעה על אוכלוסיית האחוזונים הנמוכים.
היא ניסתה לנחם את אמי ואמרה לה שלא כולם צריכים להיות מצטיינים ושכנראה אצטרך למצוא את כישורי באיזו עבודת כפיים בהמשך.
אמי לא הגיבה, רק הקשיבה בשקט…
הבן שלך נמצא באחוזונים הנמוכים
ממש כמו בסיפור של אדיסון, לאחר שיצאנו מאותה פגישה אמי פנתה אלי ואמרה:
"היא מדברת שטויות, ולא מבינה כלום- אני מכירה אותך, אתה ילד סקרן המגלה עניין רב בדברים שאחרים נוטים להתעלם מהם, אתה מוכשר ומוצלח ותגיע רחוק יותר מכפי שתוכל לתאר…"
היום במבט לאחור, מדהימה אותי הקלות בה אותה יועצת גזרה את דיני עד לכיתה יב', המשמעות של אותה פגישה התבטאה גם בחוות דעת והמלצות להמשך לימודים בתיכון בו היתה חלוקה למגמות ולא יכולתי להתקבל לתיכון שרציתי למגמת המדעים ולכן נאלצתי להרשם לתיכון מרוחק, ופחות "יוקרתי" רק כדי ללמוד את מה שאהבתי.
אותה יועצת בכלל לא ידעה, שעד לאותה פגישה הספקתי לקרוא כמה אנציקלופדיות, אלו שאני זוכר היו:
בריטניקה לנוער
אנציקלופדיית אביב
האנציקלופדיה העברית
האנציקלופדיה לחיות הבר
כשכל הילדים אהבו לקבל כדורגל ליומהולדת, ההורים שלי היו שמים במרכז החדר שלי בלילה אנציקלופדיה, כך שבבוקר יום ההולדת שלי הייתי מתעורר ו-"נגנב" מאושר על המתנה ולא- לא הייתי חנון.
את האנציקלופדיות לא הייתי קורא כספר לפי הסדר, אלא הייתי כל פעם בוחר בצורה עיוורת כרך, פותח אותו והיכן שהוא נפתח הייתי קורא כמה ערכים אחורה ועוד כמה ערכים קדימה, עד ליום ההולדת הבא, בשיטה זו קראתי את כל האנציקלופדיה והייתי מוכן לאנציקלופדיה הבאה.
היועצת גם לא ידעה, שלמדתי בעל פה, את כל השאלות והתשובות בכרטיסיות של משחק הטריוויה, לא כי רציתי לנצח במשחק, הנצחון לא היה המטרה, אלא הידע וסיפוק הסקרנות היו המטרה שלי, מעבר לכך כל שאלה שעניינה אותי בטריוויה, גרמה לי להעמיק ולחפש את הערכים הרלוונטים באנציקלופדיה ולקרוא אותם.
האוניברסיטה:
עקב ההיסטוריה שלי עם בית הספר, לאחר הצבא לא יכולתי התקבל ישירות לאוניברסיטה, מאחר וממוצע ציוני הבגרות שלי היה רחוק מסף הקבלה, לכן החלטתי ללכת למכינה וזה איפשר לי להשיג 2 דברים בבת אחת:
לתקן את הבגרויות הלוונטיות לתואר בו אני רוצה להתקבל.
בהתאם לציונים, האוניברסיטה נתנה "עדיפות" בהרשמה לתלמידי המכינה אם יעמדו בסף.
הציונים במכינה היו:
פיזיקה 5 יחידות- 100
מתמטיקה 5 יחידות- 93
כימיה 5 יחידות- 96
התקבלתי לתואר ראשון בפקולטה למדעי הטבע.
את התואר הראשון סיימתי כעבור 3 שנים לאחר 4 שנים באוניברסיטה כולל שנת המכינה.
מקפל מזוודות נוסע מזרחה-
היה לי חלום, רציתי לסוע לסין ולדבר סינית. הורי תמיד תמכו ואמרו שחלומות יש להגשים.
יום לאחר המבחן האחרון שלי בתואר הייתי כבר עם מזוודות ארוזות על המטוס לסין. מהארץ בעזרת מכתבים (לא היה כמעט שימוש במייל אז) הצלחתי להרשם שם לאוניברסיטה. נחתתי בסין, לא הבנתי מילה ובכל זאת הצלחתי להגיע לאוניברסיטה לאחר טיסה של 9 שעות לבייג'ינג ועוד נסיעה באוטובוס משדה"ת של בייג'ינג לעיר טיינג'ין עוד 3.5 שעות נסיעה (היום הרכבת המהירה מבצעת ב 29 דק').
במשך שנתייים למדתי סינית בכיתה המזכירה אולפן לזרים באוניברסיטה, לאחר חצי שנה התחלתי לקשקש קצת בסינית מקרטעת, לאחר שנה כבר ניהלתי שיחות וכעבור שנה וחצי קראתי את העיתון היומי בסינית והצלחתי להבין את כל מה שמדברים עליו בחדשות בטלויזיה הסינית.
לאחר שנתיים של לימודי סינית החלטתי להגיש מועמדות לקול קורא בשת"פ של משרד החוץ הסיני ומשרד החוץ הישראלי שמאפשר קבלת מלגת לימודים, מגורים ודמי מחייה חודשיים במימון מלא של הממשל הסיני והישראלי. כל המתמודדים היו בוגרי המחלקות ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטאות השונות, היו מתמודדים רבים על המלגה הזו, ואני הייתי המתמודד היחידי על המלגה שלא עשה תואר במזרח אסיה וסינית, חשבתי שסיכויי קלושים אך בכל זאת ניסיתי.
לצורך ראיון מול וועדת המלגות הייתי צריך לחזור לארץ, ורואיינתי בוועדת הקבלה במשרד החוץ בירושלים, החברים בוועדה היו: מרצים מהמחלקות ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטאות ירושלים ות"א, נציג משרד החוץ הישראלי והנספח התרבותי של סין משגרירות סין בישראל.
טו מייק הלונג סטורי שורט…… קבלתי את המלגה!
היתרון הגדול של המלגה היה שהזוכים יכולים לבחור היכן ללמוד, באיזו אוניברסיטה ללמוד, ואיזה תואר ללמוד הכל ממומן.
למזלי בטיינג'ין העיר בה התגוררתי ומרחק 5 דק' הליכה מדירתי, מצויה המחלקה שנחשבת לטובה ביותר בסין ללימודי מנהל עסקים ומסחר בינלאומי, נרשמתי- הייתי הזר היחידי בכיתה, בפקולטה והמחלקה הכי מבוקשות בסין לתחום זה.
וכך למדתי מנהל עסקים ומסחר בינלאומי באוניברסיטת נאנקאי בסין.
החזרה לארץ והכשלונות הנוספים-
כעבור 4 שנים, החלטתי לחזור הביתה לישראל, חיידק הלימודים והעניין בעולם המדע לא נרגע בסין, רציתי להמשיך לתואר שני במדעי החיים.
ניגשתי לראיונות קבלה במכון ויצמן למדע, המוסד שנחשב לטוב ביותר בישראל, בוועדת הקבלה התייחסו אלי כעוף מוזר, אפילו בביטול מסויים, אחד הפרופסורים אפילו אמר לי בזלזול באותה מעמד:
"אתה לא מתאים להיות חוקר, מי שרוצה לעשות מדע, לא קם ומסתובב בעולם 4 שנים אלא עושה זאת ישירות וממשיך ללמוד לאחר התואר הראשון"
באותו הרגע הבנתי שלא התקבלתי ונכשלתי, והמכתב שהגיע לאחר כמה ימים אישר זאת.
במקביל ניסיתי להתקבל גם לאוניברסיטת תל אביב שם עשיתי את התואר הראשון, אמנם התקבלתי אבל עשו לי "תרגיל", התקבלתי למחלקה, אך אף חוקר לא רצה להיות המנחה שלי, כך שלא באמת היתה משמעות אמיתית לעצם קבלתי לאוניברסיטה- הבנתי את הרמז…אמרתי תודה והמשכתי הלאה נכשלתי שוב.
משיחת חולין שניהלתי עם מכר, הוא סיפר לי שיש חוקר חדש באוניברסיטת בן גוריון שפותח מעבדה ושהוא מחפש סטודנטים. לא היה לי מה להפסיד יצרתי קשר ונפגשנו, היה קליק והפכתי להיות הסטודנט הראשן שלו, למעשה יצא כי הקמתי את המעבדה שלו.
"סוגר מעגל" הכשלונות שניתבו אותי להצלחה-
ההתחלה היתה מאוד קשה ורצופת כשלונות בניסויים המדעיים אך בזכות מנחה מדהים ותומך הסקרנות, ההתמדה והעיקשות עשו את שלהם הצליח לי בתואר השני…. הצליח לי ובגדול, אפילו פרסמתי מאמר מדעי וזכיתי בכמה מלגות קטנות. תוצאות המחקר היו טובות, שהוצע לי לעבור למסלול ישיר לדוקטוראט, ולמעשה במקום לכתוב את התזה לתואר השני, היא הפכה להיות הצעת מחקר לדוקטוראט.
בהמשך הדרך פרסמתי עוד מאמרים בעיתונות המדעית הבינלאומית, בכמה מגזינים נחשבים. בשלב מסויים נפתחה הזדמנות להגיש מועמדות לאחת מהמלגות היוקרתיות ביותר לתלמידי דוקטוראט בארץ, רק 10 זוכים בכל שנה מכלל האוניברסיטאות.
הגשתי מועמדות וכעבור סינונים ומיונים של כמעט חצי שנה קבלתי את הבשורה- אני אחד מזוכי המלגה.
סגירת המעגל בסיפור זה היתה שבאותה השנה לא היה אף זוכה מאוניברסיטת תל אביב, וההגמוניה השלטת ממכון ויצמן הדלדלה, מאוחר יותר התברר לי כי אכן אחד המתמודדים שהיה מולי היה ממכון ויצמן והוא לא זכה- אפשר לומר שיש כאן אלמנט של צדק קוסמי.
זכיתי ב- 300,000 ש"ח + כסף תקציב לציוד היקפי (שעמו ממנתי לפטופ ונסיעות לכנסים), זה המקום להודות לקרן צ'רלס קלור על המלגה שלהם.
את הסיפור המלא בדרכי בעולם המרתק של השקעות בנדל"ן אני אכתוב בהמשך בצורה מפורטת יותר. אך בהקשר הנוכחי, חשוב לי לציין שאת השקעותי בנדל"ן התחלתי לבצע כשהייתי סטודנט באוניברסיטה. ההיכרות עם דרישות הסטודנטים במקביל להיכרות עם השכונות המועדפות עליהם איפשרו לי לאתר נכסים במחירים אטרקטיבים ולרכוש אותם להשקעה.
אחד הגורמים שנתנו לי דחיפה רצינית בעולם ההשקעות היתה גם הזכיה במלגה לעיל, שהגיע בצורה של פריסה חודשית למשך 3 שנים, ויחד עם המשכורת שלי כמתרגל זה איפשר לי לקבל משכנתאות ולרכוש דירות להשקעה.
בזמן לימודי באוניברסיטה גם הכרתי את אשתי וכך זכיתי להקים משפחה.
מוסר השכל ומסר אישי-
לאחר 12 שנים לא מוצלחות במערכת החינוך היה לי תיקון של 15 שנים מוצלחות מאוד באקדמיה, שהחלו באוניברסיטת תל אביב, דרך 2 אוניברסיטאות בסין והסתיים באוניברסיטת בן גוריון עם הדוקטוראט.
אולי זה בנאלי, אך אני תמיד אומר:
תמהרו להיכשל כדי שההצלחה תגיע בהקדם, במבט לאחור מתברר שהכשלונות בחיי ניווטו אותי למקומות טובים יותר, היום אני נוהג להזכיר לעצמי, בזמן משבר ,כשהכל הולך קשה, כלום לא זורם ויש מכשלות בדרך, לא צריך להילחץ, לכל אלו יש רק מטרה אחת והיא- שאצליח.
