לפני כמה ימים, היה איזה רגע משעשע שבו שמעתי את הילדים שלי מתווכחים לגבי "מה הנכס הכי חשוב שיש לנו". כמובן, לא התערבתי, עד שהם פנו אלי ושאלו אותי: מה הנכס הכי טוב? אדמה? דירת מגורים? להיות בעלים של חברה?
חייכתי, ועניתי "אתם שואלים את השאלה הלא נכונה".
"מה?! מה זאת אומרת?" שאל אחד
"אז מה השאלה הנכונה?" שאל השני.
תכף אגלה לכם מה אמרתי להם, אבל… לפני כן, קצת רקע.
כשאני סיימתי את שירותי הצבאי כלוחם (צלף), לא היה לי כסף. אבל זה לא יוצא דופן. במצב הזה נמצאים חלק גדול מהצעירים שיוצאים לחיים.
ואז אתה מתבלט מה לעשות כשתהיה גדול. ואנשים בגיל הזה, לרוב מרדדים את השאלה למשהו נמוך ובסיסי של שחור ולבן:
לעשות משהו שאני אוהב או משהו שיש בו כסף?
להישאר לגור עם ההורים כדי לחסוך כסף או לצאת לעולם ולהגשים את עצמי?
לבלות ולחגוג או לחיות על תקציב?
לעבוד במלצרות, שירות לקוחות או אבטחה כדי לשרוד או להיות לנטל על ההורים?
בעיני, מדובר בשאלות של מצוקה, של כורח, של הישרדות.
אלו דברים שאני חוויתי על בשרי.
עבדתי עם בוסים שלא חיבבתי, בעבודה שלא אהבתי, עם תגמול די מגוחך. אבל לא הייתה לי ברירה.
אבל מה שעצוב הוא, שיש אנשים שגדלו איתי, שנשארו במצב הזה עד היום.
אתם מכירים אותם:
- מחכים שיגיע סוף השבוע.
- כועסים שהגיע יום ראשון, ועכשיו אנחנו שוב צריכים להעמיד פנים ולסחוב עוד 5 ימים עם אנשים שמציקים לנו בתמורה למעט מדי כסף.
- מתוסכלים בעבודה, שחוקים, כועסים. כמו עכבר על גלגל.
והעניין הוא, שהחיים הם 20/80. חלק אנחנו אוהבים וחלק שאין ברירה.
השאלה היא: האם אצלכם החלק שאתם אוהבים הוא 20 או 80?
ההבדל בין חיים של מימוש עצמי, של סיפוק, של התפתחות אישית לבין חיים של תסכול והישרדות, הוא לא "כסף" ולא "נכסים".
לא ישירות.
נניח, תחשבו לרגע שההורים שלכם היו יכולים לתת לכם את האפשרות להיות בנקודת פתיחה טובה יותר. לא כי הם נותנים לכם כסף כל חודש, אלא כי הם שמים אתכם בנקודה בה יש לכם את הנכס הכי חשוב שיכול להיות לכם בחיים.
נכס שמאפשר לכם ליהנות ממה שיש לחיים להציע, לקחת הזדמנויות, ולא לחיות בחרדה בלתי פוסקת.
מהו?
מה שעניתי לילדים שלי כששאלו על מהו הנכס הכי טוב, היה: אוטונומיה.
אוטונומיה, זה כשאדם מחליט על עצמו, עבור עצמו, בעצמו.
זו הזכות שלכם לחיות את החיים שלכם בצורה שאתם רואים לנכון. לצמוח, לפרוח, ללמוד, ליצור, לעשות, לבנות.
ואוטונומיה יכולה להגיע מהרבה מקומות, הרבה כסף בחשבון הבנק, תפקיד בכיר בחברה מצליחה או פרסום ותהילה, אבל הבסיס שלה – הוא היכולת לפעול בעצמך ועל דעת עצמך.
אנשים עם אוטונומיה, מבלים 80% מהזמן בעשיית דברים שמשמעותיים להם, עוד 20% בעשייה של מה שאין ברירה וצריך להיעשות. זאת בזמן שרוב האנשים, מבלים את רוב זמנם בתחושת חוסר אונים, כמו מטריה שמטלטלת מהרוח בזמן סערה.
את תחושות חוסר האונים והתסכול שחוויתי בשנות ה-20 שלי, הפכתי לדלק, לאנרגיה, לכוח מניע.
נשבעתי לעצמי שהילדים שלי לא יצטרכו לעבוד או ללמוד משהו שהם לא אוהבים, "כי צריך להיות ריאליים".
הילדים שלי לא יפלו קורבן לעריצות של בוס מרושע, ולא יעבדו בעבודות שלא מקדמות אותם בחיים.
אז קניתי דירה. ואז עוד אחת. ועוד אחת.
כי בנוסף לחינוך לערכים, לכבוד לזולת, לחריצות ולמשמעת של עשייה – שניים מילדי, 11 ו-14, הם כבר יזמים שמרוויחים לא מעט ביחס לגילם – דאגתי לייצר לילדים שלי אוטונומיה.
כל אחד מילדי, יקבל דירות כשיסיים את השירות הצבאי. הם יטפלו בהשכרה, בתיקונים, בשכר הדירה. ויהיה להם כסף לטייל, לבלות, והכי חשוב- לבנות את החיים שהם רוצים, ולא חיים של "זה מה יש".
זה אולי חלום, אבל זה גם אפשרי. לא בן לילה, לא תוך שנתיים. מי שמכיר אותי – יודע כמה אני לא אוהב את הקשקשנים שמדברים על קניית נכסים "ללא הון עצמי" או כל מיני מהמרים שקונים בחו"ל דירות עם תשואה מובטחת.
אבל למה לכם להמר על כסף שעמלתם עליו כל כך קשה?
אני מדבר על בניית אוטונומיה לאט, לאט.
אם תגיעו לשם בעוד 15 שנים, זה רע?
דמיינו את הרגע שבו ילדיכם הם כבר אנשים מבוגרים, ואתם קוראים להם ואומרים להם: "אני רוצה לתת לך שתים או שלוש דירות במתנה."
איך הם יגיבו?
איך הם ירגישו?
איך אתם תרגישו?
וכל הורה יודע שהאושר שלהם, זו המשמעות האמיתית של החיים שלנו.
אם היה מעניין גם אתכם לבנות אוטונומיה לילדים שלכם, ולתת להם נקודת פתיחה שכנראה לא הייתה לכם, אם אתם רוצים לשמוע על התכנית לצבירת 13 נכסים – דברו איתי.
