על (חוסר) אחריות הורית וההשפעה על העתיד הפיננסי של ילדינו

הפוסט הזה הולך לתת לכם אגרוף בבטן הרכה, וכן, הוא אמור לזעזע אתכם. אם אתם הורים לילדים, הפוסט הזה אמור לגרום לכם להרגיש אי נוחות וגם רגשות אשם, כי אתם עלולים לגלות שאתם, מבלי להתכוון, פוגעים בסיכוי של ילדיכם להיות בעלים של דירה בעתיד.

כולנו חולמים על דירת מגורים עבורנו ועבור הילדים, אבל לא כולם מוכנים לעשות את מה שצריך כדי להיות בעליה של אחת כזו.

הפער בתפיסה, משל הדג והאקווריום

מכירים את המשל על הדג מהאקווריום שפגש את הדג מהים? לא משנה כמה הדג מהים ניסה להסביר את המרחבים, את העושר ואת החופש שיש בים הגדול, הדג באקווריום לא הצליח להבין זאת. הוא חי בעולם קטן, מוגבל ותחום, והמוח שלו פשוט לא הצליח לתפוס את מרחבי הים. הדג באקווריום לא אשם, פשוט אין לו את המסוגלות לתפוס דברים שהם מעבר ל"אקווריום" בו הוא חי.

אבל אנשים הם לא דגים, ואתם לא חייבים לכלוא את עצמכם בתוך ה"אקווריום"-

כשאני נוכח בשיחות על אחד הנושאים הכי כואבים לנו הישראלים, הנדל"ן, אני רואה את הפער הזה אצל חלק מהאנשים. קשה להם להבין שיש אנשים, בדיוק כמוהם, שהצליחו לצבור כמה דירות בתא המשפחתי שלהם, בעוד הם עצמם נאבקים ולא מצליחים לרכוש אפילו דירה אחת. פער ההבנה הזה מביא את רוב האנשים פשוט לשלול את קיומה של מציאות שבה הם יכולים לסדר את העתיד של הילדים שלהם.

תעשיית השקר הפנימי

פער התפיסה של "הדג באקווריום" מייצר מאבק פנימי עצום. הכרה ביכולת של אחרים, אנשים רגילים בדיוק כמונו, להיות בעלים של כמה דירות, מעידה עלינו כמי שאולי "נכשלו". להודות בכישלון, בטח כזה שמשפיע על עתיד הילדים, זה דבר קשה מנשוא. לכן, במקום להודות בטעות, אנחנו נוטים לשקר לעצמנו.

למוח שלנו יש מנגנון הגנה, במקום להרגיש שנותרנו מאחור, המוח מעדיף לבנות סיפורים ורשימה של הסברים לוגיים מדוע ההצלחה של אחרים היא "בלתי אפשרית" או "חארטה".

הנה ההסברים שהמוח שלכם מייצר כדי להגן עליכם מהאמת:

• "זה היה בתקופה אחרת, היום זה כבר לא אפשרי".

• "היום השוק מסוכן מדי ולא כדאי להיכנס".

• "הוא בטח שרוי בחובות עמוקים, זה מסוכן מדי".

• "הדירות האלה לא שלו, הן שייכות לבנק".

• "ריבית המשכנתה גבוהה מדי, אין בזה היגיון כלכלי".

• "עדיף להשקיע את הכסף במקומות אחרים מאשר בדירות".

• "משכנתה זה רצח, אתה לווה סכום מסוים ומחזיר פי שניים".

התירוצים "הלעומתיים", להשקיט את המצפון

מעבר להסברים הלוגיים, יש את התירוצים שמטרתם להקטין את תחושת הפספוס ולגרום לכם להרגיש טוב עם חוסר העשייה שלכם:

• "כסף זה לא הכל בחיים".

• "לא חייבים דירה, אפשר לגור בשכירות כל החיים".

• "גם לי אף אחד לא עזר והסתדרתי לבד, אז שהילדים יסתדרו בכוחות עצמם".

• "אני משקיע בחינוך ובדרך ארץ, זה חשוב לי יותר מדירה לילדים".

• "הכל זה מכספי ירושה, לי אין ירושות אז זה לא רלוונטי".

כל התירוצים הללו הם הדרך שלכם להגיד לעצמכם שזה בסדר לא לפעול, אבל המציאות לא מחכה לתירוצים שלכם.

המציאות האפשרית, ה- "איך" הוא רק טכניקה-

יש כאן פער אחד שצריך לגשר עליו, והוא פשוט להבין שזה אפשרי. מרגע שמפנימים שזה אפשרי, השאלה הבאה היא "איך עושים את זה?". איך מי שיש לו כמה דירות עשה זאת? איך מי שסידר את ילדיו הגיע לזה?

ברגע שיש לפחות אדם אחד שהשיג את זה, זה אומר שהדרך קיימת. ההבדל היחיד הוא שהוא ידע איך, ואתם עדיין לא יודעים. עולם הנדל"ן הוא תחום עתיק, הדרך ידועה והאפשרויות קיימות, זה רק עניין של לימוד וביצוע.

המכשלה העיקרית היא זמן. לצבור נכסים לוקח זמן. אבל אם נביא בחשבון שמרגע שילדים נולדים עוברות כ-20 שנים בממוצע עד שהם יוצאים לדרך עצמאית, יש לכם מספיק זמן. אם תבינו את הדרך ותתמידו בה במשך 20 שנה, אתם תגלו שסדרתם לכל ילד אפילו יותר מדירה אחת.

לא מאמינים? אני מקווה שנעים לכם ב"אקווריום".

מאמינים? מוזמנים לבוא איתנו לחקור את מרחבי האפשרויות של הים הגדול ולהתחיל לבנות את העתיד של הילדים שלכם באמת.